שבוע לפני בר המצווה שלי, נסענו משפחתי ואני לחופשה באילת. הייתה לנו בדרך תאונת דרכים קשה. איבדתי את ההכרה ל-10 ימים.
אחרי שהתעוררתי היה לי קשה ללכת, בכלל לימדו אותי מהתחלה עברית, אנגלית וחשבון. קשה היה לי לרכז את העיניים ולקרוא. אני, שקודם הייתי תולעת ספרים.
מספר פעמים נפלתי מרגלי ושכבתי זמן מה על הרצפה, ללא יכולת לזוז. אורתופדים שונים חזו שאהיה נכה מהמותניים ומטה תוך שלושה חודשים, וגם ניתוח אמרו לא יעזור.
הסבל שלי היה נוראי, הייתי מוכן לעשות הכל רק כדי שיעברו לי הסבל והמגבלות…
בסוף אמי הגיעה לרופא ילדים באילת שאמר לה: "זה מה שהאורתופדיה מבינה, אבל הגיע כירופרקט לארץ, לכו תיבדקו אצלו. אולי הוא יוכל לעזור, ואם לא הוא רופא והוא יחזיר אתכם אלי".
אני זוכר שבאחד הלילות נסענו אל אותו כירופרקט בתל אביב. רציתי להסביר לו מה כואב לי, אבל הוא (הכירופרקט), סימן לי לא לדבר ובדק לי את עמוד השדרה. ואז הוא, הכירופרקט, תיאר את כל מה שסבלתי ממנו. בלי להסביר הרבה, הוא כיוון לי את עמוד השדרה… ומיד הרגשתי איך חוזר לי הכוח לרגלים!
הרגשתי שאותו כירופרקט החזיר לי את חיי במתנה! דבר שכבר לא האמנתי שיכול לקרות.
כל כך התרגשתי, סיפרתי לכולם איך הוא ריפא אותי עם הידיים ומיד רציתי שגם אני אוכל לטפל בצורה כזו באנשים אחרים ולתת להם את אותה מתנה שקיבלתי – לרפא את החיים עם הידיים.
מה שאני מאוד אוהב זה את יכולת ההפעלה של מנגנון הריפוי הפנימי, שמצוי בגוף כל אחד ואחת מאיתנו מלידה. זו ההתרגשות של מיצוי יכולות הגוף לריפוי עצמי ותפקוד במלוא הפוטנציאל הגופני והאישי בהמשך.
דר" רונן מנדי
המרכז הישראלי לכירופרקטיקה